“כמעט לא נשארו לי נקודות פגיעה, רפא אותי!” “כל אחד מהחזירים שווה 500 נקודות נסיון” “אני מטיל כדור אש!”… כשאנחנו שומעים את המשפטים האלה היום, אנחנו מחברים אותם באופן אוטומטי למשחקי תפקידים ממוחשבים או שולחניים, ומשתמשים במושגים כאילו הם מובנים מאליהם.
אך עלינו לזכור שעד לפני שלושים שנים משחקי תפקידים לא היו קיימים בצורה בה אנו מכירים אותם היום- לא היו כנסים, לא היו שיטות משחק, לא היו קוביות עם מספרים לא הגיוניים של פאות… את כל זה שינה גייג’קס, כשביחד עם שותף המציא את ChainMail, משחק מיניאטורות טקטי שסלל את הדרך ל-Dungeons and Dragons ולשיטות המשחק המודרניות. המשך »
שוק משחקי הוידאו בנסיקה. רק בשנת 2007 ההכנסות ממנו הסתכמו בכ-18 מליארד דולר, בארה”ב בלבד. יותר מתעשיית המוזיקה. אך האם המשמעות זהה גם לגבי משחקי המחשב, שהם רק חלק ממשחקי הוידאו? מסתבר שלא.
מכל 18 מליארד הדולרים, פחות ממליארד נכנסים בגלל מכירת משחקים למחשב. הכסף הגדול אם כן, הוא בקונסולות הנייחות והניידות. אך האם הכסף הוא זה שמצביע בהכרך על פופולאריות? גם כן לא. המוני בית ישראל יסכימו איתי שמשחקי מחשב פופולאריים כמו, ואף יותר ממשחקי קונסולות. אז לאיפה הולך הכסף?
אפשר לתרץ את הנתונים בעובדה שהם לא כוללים את המשחקים שנמכרים ישירות באינטרנט בשירותים כמו Steam או Direct2Drive, או בעובדה שבנתוני הקונסולות נכנסים הסכומים שמשלמים על הקונסולות עצמן, בעוד שבמחשבים, המכירות של הכרטיסים הגרפיים לא ממש מוצגות כאן, ועוד ועוד. אבל התשובה הפשוטה היא – פיראטיות. משחקי מחשב קל מאוד להוריד, לצרוב ולגנוב, בעוד שבקונסולות יש צורך בצ’יפ מיוחד- תהליך שכולל שליחת המכשיר למעבדה, איבוד האחריות מהיצרן, וב-Xbox360 אף הרחקה תמידית כמעט ודאית ממערכת המשחק ברשת.
לדוגמא פשוטה ניתן לראות את כותר Call of Duty 4. משחק פעולה משובח שזכה למספר תארי “משחק השנה של 2007″, שיצא במקביל גם למחשב וגם לקונסולת ה-Xbox360. בהערכה גסה, ניתן לבדוק את מידת הפופולאריות האמיתית של המשחק לפי מספר השחקנים ברשת. בעוד שקשה לאמוד את מספר השחקנים ברשת ה-Xbox360, מספר השחקנים במחשב לא יביישו שום משחק סופר-פופולארי. למצוא שרת משחק מקומי עמוס שחקנים, אפילו לפנות בוקר, קל עד מאוד.
אך נתוני המכירות שונים מאוד מהמציאות – 336,000 עותקים של Call of Duty 4 נמכרו למחשב בשנת 2007, בעוד של-Xbox360, המספר מטפס מעל ל-4 מליון. יותר מפי 10. פלא שהחברה שפיתחה את המשחק, Infinity Ward, יצאה בהודעה שאומרת ש”לא ריווחי לפתח משחקים למחשב האישי”?
אז מה אפשר לעשות? לנסות להגן על המשחקים בדרכים מתוחכמות יותר ויותר, ולקבל סטירת לחי עם ריח של דגים כשהאקר בן 17 ממלזיה יצליח לפרוץ גם אותה? לתבוע בהון עתק משתמשים פרטיים בודדים המשתפים קבצים בכדי ליצור הרתעה? להציף את הרשת בעותקים בלתי חוקיים של המשחקים הפופולאריים, ובעצם לשתול בהם וירוסים קטלניים כדי לזרוע טרור? לא, לא, לא, ולא.
התשובה פשוטה – צריך להקשיב לצרכנים. כששואלים בחורים צעירים מדוע הם מורידים משחקים ולא קונים אותם, הטיעון האינטיליגנטי הראשון שצץ הוא “כי זה יקר מדי”. כמובן שאין בכך תירוץ לגניבה – לי אין כסף למכונית פאר, לכן אני גם לא נוסע באחת… בנוסף, אם נסתכל על המצב בצורה אובייקטיבית - לשלם 200 שקלים, שאגב, יחסית לעולם הוא מחיר סביר בהחלט, עבור 20 שעות בממוצע של בידור במשחק לשחקן יחיד, ועוד עשרות, אם לא מאות שעות במצב מרובה המשתתפים, זאת לא ממש עסקה מהשטן…
אבל כפי שגדולים ממני בתחום הכלכלי קבעו – הצרכן תמיד צודק. אך השאלה עדיין נשארת – גם אם משחקים יהיו זולים יותר, האם פתאום יתחילו לשלם עליהם כשעדיין תהיה האופציה “להשיג” אותם בחינם-אין-כסף? הניסיון שלי בתור מנהל קהילה מראה שדווקא כן.
בזמנו, ניהלתי את קהילת Unreal Tournament 2004 הישראלית. מדובר במשחק עם דגש משמעותי על משחק בריבוי משתתפים, ושעם גרסתו הפרוצה לא ניתן להתחבר לרשת. באחד מחגי החנוכה של השנים האחרונות, תוך כדי שפל של שחקנים בקהילה הישראלית, חנות נישה אינטרנטית למשחקים מחשב החליטה למכור את העותקים שלה ב-50 שקלים בלבד. להפתעתי, עשרות קונים חיסלו את המלאי בתוך פחות משבועיים והציפו את הקהילה עם דם חדש. רק תארו לעצמכם את המצב אם בכל הארץ היו מוכרים את המשחק ב-50 שקלים.
אם כן, להוזיל את המשחקים היא טקטיקה נכונה. אך גם לחברות המשחקים יש שיקול משלהם לגבי מחירי המשחקים, כאשר לפעמים כדאי לנקוב במחיר גדול פי 4, ולמכור רק שליש מהעותקים. נראה כאילו המחיר “50 דולר למשחק” הוא סטטוס קוו זה זמן רב בתעשיה. אז מאיפה החברות יקבלו את תוספת ההכנסות הדרושה כדי לכסות את ההוזלות?
התשובה כבר באוויר זמן רב – פרסומות במשחקים. לא מכבר, אחת מענקיות הפצת המשחקים בעולם, EA, החליטה להוציא לשוק את BattleField Heroes – משחק מרובה משתתפים חינמי לחלוטין, שאמור להיות שווה ערך לכל משחק הנקנה בכסף. ההכנסות הצפויות אמורות להגיע בעיקר מפרסומות. לצערינו, בגלל שהמערכת עדיין לא מבוססת, ניתן יהיה לשחק אותו רק בארה”ב, אירופה ואוסטרליה. כנראה בגלל המוצרים והחברות שיפורסמו.
כמובן שזוהי דוגמת קצה – משחק שעושה את כל הכנסותיו מפרסומות, ואנשים לא מעטים כבר יצאו נגד השיטה, בינהם מנהלי Activision ו-Sony – ענקיות בעולם משחקי הוידאו. אך כשחושבים על זה שניה, זהו מודל מצויין למשחקים בייחוד.
במידה ואדם ירכוש משחק במחיר מוזל, או אפילו ישיג אותו באופן בלתי חוקי, החברות עדיין יקבלו כסף עבור הפרסומות שבמשחק. משחק שיהיה פופולארי מאוד, יכניס הרבה כסף, כמו גם משחקים שמשחקים בהם זמן רב מאוד. בעצם נקבל פה תמחור לפי מדד מצויין ואבסולוטי לכמה המשחק טוב, פופולארי וממכר.
הפרסומות לא צריכות להיות מציקות או פולשניות – הן יכולות להיות מרוכזות במסכי הטעינה, או סתם על שלטי חוצות בתוך עיר וירטואלית. עם המהפכה המקבילה של הפצת משחקים דרך האינטרנט, ולא דרך חנויות, ניתן יהיה להוזיל את המחירים למינימום, אם לא ל-0 בכל המקרים, ובכך לפתור אחת ולתמיד את בעיית הפיראטיות, ולהחזיר למשחקי המחשב את הכבוד שמגיע להם.
למרות שבדרך כלל אני מפרסם ממש כאן את ההגיגים שלי על משחקי וידאו, את הדעה שלי על סידרת Ace Attorney החלטתי לפרסם דווקא בבלוג האישי שלי. אתם מוזמנים לקפוץ לשם ולקרוא, אם בא לכם.
)