מולטיפלייר

בראיון עם המפתחים של Alone in the Dark החדש, מתגלה פרט די מפתיע: שחקנים יוכלו לדלג על קטעים קשים. כן כן, ממש לדלג.

המפתחים מסבירים שהם רוצים שכל מי שיחשוק להגיע לסוף המשחק יוכל לעשות את זה, בלי קשר לכישוריו של גיימר. בשביל זה הם יצרו מעין מערכת "דמויית תפריט DVD", שתאפשר לכל אחד לדלג על קטעים מסויימים במשחק אם הוא מוצא אותם מאתגרים, משעממים, או מפחידים מדי. מעבר לאפשרות "לפספס" כמה הישגים (Achievements), הדילוגים הנ"ל לא אמורים להשפיע במאומה כל המשחק.

אני חושב שמדובר בגישה מעניינת. זכורים לי בראש לא מעט משחקים שלפעמים פשוט רציתי לחתוך חלקים מסויימים מהם, שנאלצתי לשחק שוב ושוב ושוב כדי לעבור אותם, עד לרמה בה המשחק הפסיק להיות כיף בשבילי, והתחיל להרגיש כמו מטלה. משחקים, בשבילי, משמשים בשנים האחרונות בעיקר מדיום בידורי. אמנם מדיום בידורי שאני מאוד אוהב, אבל עדיין: כשאני משחק המטרה העיקרית והיחידה שלי היא לכייף ולהנות. יש כל כך הרבה משחקים (ואמצעי בידור אחרים מסביב), שכשמשחק מתחיל לעצבן ולתסכל אותי לרמת הלא כיף אני פשוט מוציא אותו מהקונסולה ושם במקומו משהו אחר.

מצד שני, ברור לי שיש שחקנים רבים שלא יכולים לחשוב על דבר כזה. לדלג על חלק קשה במשחק? בימים האחרונים יצא לי לצ’וטט לא מעט עם Death_119 מהפורומים בקשר לטורוק. אני לא כל כך אהבתי את המשחק. הוא ממש אהב. מה שהרס אותו בשבילי הם קטעים מתסכלים, שהרגו אותי שוב ושוב בלי יותר מדי סיכויים לשרוד (חביות בוערות שמגיעות משום מקום, למשל), והחזירו אותי 10 דקות אחורה במשחק. לפעמים בגלל טעות של שניה אחת לפני ה-Checkpoints נאלצתי לשחק באותו קטע שוב ושוב במשך למעלה משעה. זה שיגע אותי. למה אני צריך לחזור על מה שכבר עשיתי כל כך הרבה פעמים? בפעם הראשונה זה כיף, בפעם השנייה זה נחמד, אבל בפעם השלישית (שלא לדבר על הרביעית והחמישית) זה מעיק. Death_119 הסכים איתי שבמשחק אכן יש קטעים קשים (אני מכנה אותם מתסכלים), אך שלפעמים משחקים הם כאלה ואין מה לעשות. למרות שאני לא חולק איתו את הגישה הנ"ל (אין מה לעשות? יש עוד טריליון ואחת משחקים שמחכים לי), אני בהחלט מבין אותה, ומשוכנע שכמות נכבדת מהגיימרים "הכבדים" אוחזים בה גם הם.

נחזור ל-Alone in the Dark. עניין הדילוג הזה מזכיר לי קצת את Bioshock, שם החליטו המפתחים להתעלם ממושג המוות, וכל פעם שהדמות נהרגה היא פשוט חזרה ל"נקודת החייאה", שבדרך כלל הייתה ממש קרובה לנקודה בה היא קיפחה, כביכול, את חייה. בזמנו, כשבקרתי את המשחק, טענתי שההחלטה העיצובית הזאת נעשתה כדי לאפשר גם לגיימרים פחות מוכשרים לסיים את המשחק ולראות את כל מה שיש לו להציע. היו כל מיני אנשים שחלקו על הדיעה הזאת, אבל אני עדיין עומד מאחוריה, ומאמין שההחלטה של מפתחי AitD זהה לזאת של החברה מ-2K.

מה אתם חושבים על העניין? האם מדובר בצעד טוב שיפתח את השער ללא מעט חבר’ה שרוצים להתחיל לשחק במשחקים רציניים אך מפחדים מרמת הקושי, או שמא מדובר בדרך זולה למשוך שחקנים שתוציא את כל העוקץ מהמשחק?

בתזמון מפתיע, שניים מהעורכים של Vgames חולים באותו זמן.

כתוצאה מכך, יובל נשאר בבית (מעניין אם הוא יצא לבנות איש שלג), וגם אני, עם דלקת מעצבנת באוזן שמאל, מדי פעם מוצא את עצמי כואב מדי בשביל להתרכז. למרבה הצער, זה אומר שקצב העדכונים באתר קצת יפחת ביום-יומיים הקרובים (למרות שאנחנו מאוד משתדלים לעדכן כרגיל), והבשורה הכואבת יותר (לפחות בשבילנו): גם השבוע לא ישודר מגזין וידאו.

נחזור אליכם, בריאים ושלמים, ממש בקרוב. עד אז שיהיה לכולכם חורף מגניב ובריא.

אני חייב להודות שהחיים שלי השתנו מאז שקניתי את Guitar Hero 3. בתור גיטריסט, המשחק הזה הגיוני מאד בשבילי. המוזיקה טובה, המשחקיות דומה מאד לנגינה אמיתית על גיטרה, וזה כלכך ‘הגיוני’ מוזיקלית (קשה להסביר את זה למי שלא ניגן אי פעם על כלי מוזיקלי ואז שיחק במשחק), שלפעמים אני נסחף בנגינה ונכנס למאין טראנס שכזה שבו אני מנגן בלי לשים לב בכלל על מה אני לוחץ, והאצבעות שלי מוליכות אותי במקום ההפך.

זה די מגניב, הכל היה טוב ויפה, ומתישהו מיציתי את Medium ועליתי לרמת Hard, שזה מאתגר אבל מהנה הרבה יותר. ה- Pull-offים וה- Hammer-onים הם הדברים הכי כיפיים במשחק, ולהצליח להריץ ריף שלם של שמונה תווים בפריטה אחת זה משהו מדהים שאין כמוהו.

הכל טוב ויפה - עד שמגיעים לשתי ההופעות האחרונות.

אם לצטט את "יאצי" - "אם הצלחתם לנגן [את שלושת השירים האחרונים ב- Hard] אז או שאתם מופרעים עם שלוש ידיים, או שיש לכם עכביש מחמד שעוזר לכם עם הכפתורים".

הייתי מבין אם השירים היו נהיים קשים יותר מהופעה להופעה והכל היה הדרגתי, אבל עקומת הקושי ב- Hard קופצת בקו כמעט אנכי בכמה שירים האחרונים. Knights Of Cydonia זוכה אצלי לשנאה מיוחדת, בגלל שזה שיר שאהבתי פעם, לפחות עד שניסיתי לנגן אותו ב- Hard והגעתי לקטע לקראת הסוף שבו אני צריך לעשות מליון Pull-Offים בשלשות הפוכות במהירות האור.

כן, אני יודע שבטח הפוסט הזה יהיה מוצף בהודעות תגובה של "בואנה יא נוב, אני עושה את זה ב- Expert בעיניים עצומות".

אז כן - אני יודע שאני נוב. אבל אני גם רוצה שיהיו לי מפרקים שלמים כשאגיע לגיל זיקנה, אז נתראה שוב עוד שלושים-חמישים שנה ואז נראה מי יצחק אחרון! (אבל ברצינות רגע חבר’ה, דלקת פרקים זה לא מצחיק).

ורק כדי לשים דברים בפרופורציות, יש לי חבר שגמר את כל המשחק , כולל 5 כוכבים ב- Through the Fire and Flames ב- Hard, עם הבקר הסטנדרטי של הפ***ק אקסבוקס!
אז דורון, זאת הודעה אישית בשבילך: אתה פסיכופת.

הי לכולם! בסוף השבוע הייתי בסמינר עם מחשב נייד וניצלתי את המחסור בחומרה איכותית כדי לחזור למשחקים מלפני שנתיים או שלוש שלא היה לי באמת זמן לשחק, אבל שווים את ההשקעה.

הראשון בתפריט- Company of Heroes. יצא לי לשחק את המערכה לשחקן יחיד שלו כשהוא יצא, אבל מכיוון ששיחקתי על מחשב חלש ומיהרתי, כי הייתי בתקופה לחוצה, לא ממש נהנתי ממנו. מזל שחזרתי! המשחק הזה הוא מופתי, כנראה משחק האסטרטגיה הכי Next Gen שיצא, אפילו בקנה מידה של 2008. הריאליזם, תפיסת המחסה, האיזון בין היחידות… פשוט תענוג. ואני אפילו לא אוהב משחקי אסטרטגיה.

המשך »

מה לא נאמר על משחקי הוידאו? שהם משחיתים את הנוער, שהם מעודדים אלימות, שהשחקנים מבזבזים את חייהם במשחק, ואפילו, לאחרונה, שהם גורמים לזילות המין הנשי. תמיד אנחנו כגיימרים מקבלים ביקורות כאלה בזלזול ובדחיה, אך האם יש שמץ של אמת בדבר? האם משחקי מחשב בכל זאת תורמים משהו, ולו קצת, לעובדה שבעשורים האחרונים הנוער אלים ואגרסיבי יותר? לדעתי האישית, יש להאשים את הסרטים, את סדרות הטלויזיה, את הטבע האנושי, אבל לא את משחקי המחשב.

*איני מתיימר להיות היסטוריון, אנתרופולוג, פסיכולוג, או איש מקצוע מכל סוג שהוא בנושאים המדוברים. אני סתם אדם עם שכל ישר, וטיפה ידע כללי.

אין שום ויכוח, הנוער אלים יותר. זוהי עובדה שאי אפשר להזניח, ואפילו אסור. לטענתי, הסיבה לכך היא דווקא בטלויזיה ובקולנוע, ולאחר מכן – בטבע האנושי עצמו. משחקי המחשב הם פשוט מוצר העונה על הביקוש הגובר והולך בחברה לראות ולחוות אלימות, ולא היוצר שלה.

כדי לאמת זאת, צריך בראש ובראשונה לבחון את מקור האלימות בחברה ואת התפתחותה. סוגיה זו בכלל לא פשוטה כפי שאני מציג אותה, והגורמים לאלימות בחברה מרובים ומורכבים. באופן פשטני, ניתן לראות עליה באלימות בחברות שפע מבוססות וגדולות. הדוגמא הפשוטה ביותר – רומא ותרבות הגלדיאטורים שלה. הסיבה היא לפי דעתי, שבהעדר צרות משמעותיות וזמן פנאי רב, אלימות היא בין צורות הבידור הבסיסיות שכולנו יכולים להזדהות איתן. חלק אינטגרלי מהטבע האנושי.

כעת, צריך להסתכל על ארה”ב של אמצע המאה ה-20 והלאה. מדובר בחברה שבעה מאוד כלכלית, ואנשים עם רצון לצרוך אלימות, ואפשרות לשלם על כך. את המזור הם מצאו בסדרות וסרטים אלימים, אשר מצד אחד סיפקו את דרישת הקהל, ומצד שני, יצרו מודלים לחיקוי. ילדים קטנים רצו להיות כמו רמבו, כמו ברוס לי או כמו ג’יימס בונד. אפילו שהם נלחמו ב”רעים”, הם עדיין נלחמו, ולא ממש עסקו בפתרונות דיפלומטיים.

חשוב לזכור שאותה תקופה, בארה”ב עצמה לא הייתה אלימות יומיומית. כנופיות ופשע תמיד היו חלק מהחברה האנושית, אבל הרוב המוחלט של האנשים לא היה מודע לאמת מאחורי המלחמה והאלימות. לכן, היה להם קל לאמץ אייקונים שכאלה בתור תצוגה של האמת.

ואז, אחרי שהרובים והפיצוצים הפכו לנחלת הכלל בארה”ב, ועקב כך, בעולם, הגיח לו סוג חדש של מדיה – משחקי הוידאו. תחילה הם היו נאיבים, פשוטים ובגרפיקה פרמיטיבית מאוד, אך החלו להתקדם אט אט והפכו לריאליסטיים יותר ויותר. עם המצאתו של ז’אנר ה-First Person Shooter, אשר מאפשר לשחקן לראות סיטואציות אלימות במיוחד מנקודת מבט של גוף ראשון, התחילו קריאות השבר לגבי האלימות במשחקי מחשב. העובדה – האלימות הגואה הייתה קיימת בחברה הרבה לפני.

משחקי הוידאו הלכו והתפתחו, וכך גם משחקי הקצה. עכשיו, זעקות השבר היו לגבי משחקים כמו GTA המציג פשיעה עירונית כדרך חיים, Postal המעודד שחקנים לזרוע הרס וחורבן סתמי בשכונות מגורים שקטות, Carmagedon שנותן בונוס על דריסת נשים בהריון, והרשימה ממשיכה וממשיכה. הגורם המשותף – השחקן נדרש לשחק את ה”רע”, ולא את הגיבור. ברוב המשחקים, הוא אף נדרש לפגוע להנאתו בחפים מפשע.

שאלת השאלות היא – האם אותם משחקים משנים את החברה בדומה לצורה ששינו אותה הסרטים וסדרות הטלויזיה? האם אחרי צאת משחקים שכאלה אנו עלולים למצוא את עצמינו בחברה בה פגיעה סתמית בעוברים ושבים ברחוב היא מקובלת?

לדעתי יש הבדל מהותי בין אותן צורות מדיה. ההבדל הוא בצופה\שחקן, מטבע ההגדרה. האם הצופה פסיבי, או השחקן אקטיבי? בסרטים ובסדרות, הצופה רואה את המתרחש, ניזון מדמויות שהוא מעריץ, ולאחר מכן מתפתה לחזור על מעשיהן. במשחקי מחשב לעומת זאת, השחקן הוא הפועל. אפילו אם על מרקע המחשב השחקן דרס כרגע 5 אנשים ברצף, וכל אחד מהם התפוצץ לרסיסים של דם, השחקן הוא זה שעשה את המעשה, לא אף אחד אחר. לטענתי – נורא המחזה ככל שיהיה, הוא לא יתממש במציאות משום שהשחקן לא מרגיש בצורך לשחזר את המעשה. מבחינתו – הוא כבר חווה את החוויה של לדרוס 5 אנשים, אין טעם לעשות זאת במציאות.

לכן, אנשים מקבלים השראה רבה יותר מסרטי אומנויות לחימה, מאשר ממשחקי מכות. אנשים ירצו להיות כמו טום קרוז ממשימה בלתי אפשרית, ולא כמו סאם פישר מספילנטר סל. ילדים יתחילו לדמיין שהם חיילים אחרי שיראו את הסרט Black Hawk Down, ולא אחרי שישחקו ב-Counter Strike.

את הדוגמא הטובה ביותר ניתן לראות עם סרט המרוצים – The Fast and The Furious. משחקי המרוצים וסימולציות הנהיגה הגיעו הרי לרמה גבוהה מאוד עוד לפני הסרט, ומעולם לא שמענו על מקרה של נסיעה פרועה בהשראת משחקי Need For Speed. לעומת זאת, תופעה ידועה בארה”ב ובעולם הייתה שלאחר שצעירים עזבו את בית הקונלוע עם סיום הסרט, הם נהגו בצורה פרועה ומהירה מהרגיל. חלק מהנהגים אף ניסו לשחזר את סצנות המרוצים מהסרט.

אפשר גם לסכם את כל ההבדל בעזרת מילה אחת פשוטה – Jackass.

אז נכון, ישנם מקרים ביזארים כמו הסיפור על שני אחים שהכו למוות את אחותם הקטנה בהשראת מכות מהמשחק Mortal Combat, או הסיפור על כך שהרוצחים בירי בית הספר ב-Colombine שיחקו באופן שיגרתי ב-GTA.

אך כאן נכנסת שאלת הביצה והתרנגולת: משום שמדובר מקרים מבודדים מאוד, היקש לוגי מתבקש מאוד הוא שרוצחי Colombine לדוגמא, היו מבצעים את זממם בכל מקרה, ומשחק כמו GTA היה, ללא כל פלא, משחק שהם אהבו. הסיבות לאותם מקרים חריגים נטועים עמוק בתוך החברה האנושית שלנו, או אפילו בתוך אותם אינדיווידואלים המבצעים אותם, ומשחקי המחשב הם שעיר לעזאזל נוח מאוד. בדיוק כמו לטעון שרצח בן/ בת זוג בוגד הוא תוצאה של המערכת המונוגמית והרכושנית שבה אנו חיים, ויש לאסור על אהבה או על כסף.

לסיכום, הקריאות בגנות משחקי מחשב כמעוררים אלימות בחברה הן אבסורדיות לדעתי. בנוסף לעובדה שקיימת בארה”ב הגבלה חריפה על גילאי השחקנים, שעובדת טוב הרבה יותר מאשר ההגבלה על סרטים או סדרות, משחקי המחשב הם לא איימת העולם המודרני. הם פשוט החלון שלנו לחוויות שסתם כך לא היינו חווים, ורוב הסיכויים – גם לא נרצה לחוות בחיים האמיתיים שלנו לעולם.

חשבתם שהשלט של ה-Wii, שמסוגל לתרגם תנועות למשחקים, שינה את חוקי המשחק? חכו עד שתראו את תוסף הדובי שלו…

לפני כשנה וחצי הוציאה נינטנדו את קונסולת ה-Wii, קונסולת משחקים שמסתמכת על שלט המשחק המהפכני שלה, שמסוגל לזהות תנועות ולתרגם אותן במשחקים שונים. אם תרצו לשחק טניס, למשל, תצטרכו רק להניף את השלט כמחבט, אם תרצו להשתתף בקרב חרבות תוכלו להניף אותו כחרב של ממש וכו’. השלט המהפכני שינה לחלוטין את פני תעשיית המשחקים, והפך את נינטנדו לחברה המצליחה ביותר בתחום.

מי שחשב שהצלחת השלט הספיקה לנינטנדו, טועה. בחודשים האחרונים נינטנדו החלה להוציא “תוספים” שמתלבשים על השלט המקורי כדי להפוך את חווית המשחק למציאותית יותר. ה-Wii Zapper, למשל, הוא מעין תושב לשלט המקנה לו הרגשה של רובה. בעתיד הקרוב תשחרר החברה גם תוסף שנראה ומרגיש כמו הגה, למשחקי מירוצים.

ביקור באתר משרד הפטנטים הבריטי, מגלה שעוד לא ראינו כלום. סקיצות מתכנונים של החברה מגלים על כוונה ליצור “תושבות” לשלט, שיאפשרו לשלב אותו במוצרים ביתיים. למשל, שרטוט אחד מראה את השלט מתחבר לקסדת אופנוענים, או למשקפיים. שרטוטים אחרים מראים אותו משתלב באופניים וסקייטבורד - מה שכנראה יאפשר מדידה מדוייקת מתמיד של שריפת קלוריות לעוסקים בספורט.

השימוש המקורי ביותר, ללא ספק, הוא חיבור של השלט ל… דובי. מישהו רוצה אולי לנחש מה יוכל להיות השימוש לשילוב הלא כל כך ברור הזה?

השבוע האחרון הביא עלינו, בעיקר, את חמתה של וועדת וינוגרד. למי שלא חי בישראל, הוועדה הוקמה כדי לפיק לקחים ממלחמת לבנון השניה, והשבוע פורסם החלק השני בדו”ח שלה. לא אמשיך לדבר על העסק, בעיקר כי זה לא ממש המקום (וגם כי זה עושה כאב ראש, כל הפוליטיקה הזאת, ולמי יש כח לכאב ראש ביום ראשון בשעה כזאת?), אבל כן אמשיך לעסוק במלחמות.

השבוע קבלתי את Advance Wars: Days of Ruin ל-DS שלי. מדובר בהמשך לסדרת משחקי אסטרטגיה בתורות מאוד מוצלחת, שהתחילה עוד בימי ה-NES (אך הגיעה למערב רק ב-GBA). הספקתי לסיים אי-אילו קרבות במהלך הסופ”ש, ומה שמאוד מפתיע אותי בינתיים הוא הטון המאוד רציני של המשחק.

אם המשחקים הקודמים הציגו דמויות צבעוניות ומטופשות, הרי שהמשחק החדש הוא עולם חדש לגמרי: העלילה מספרת על עולם שנהרס בעקב מטאור ענק שפגע בו, ועל קבוצות ניצלים קטנות שמנסות לשרוד תוך כדי התמודדות עם רעב, מגפות וכמובן - מלחמות.

נכון לעכשיו, 9 קרבות לתוך המשחק, ואני מרגיש שאני עדיין במהלך הטוטוריאל. המשחק כיפי כרגיל, עם משחקיות מאוזנת ונפלאה, אך בינתיים קל מדי. מצד שני, מהכרותי עם הסדרה העסק יהפוך לקשה עד בלתי אפשרי בקרבות המאוחרים יותר, אז אני לא דואג.

מה איתכם? באיזה משחקים אתם שיחקתם במהלך השבוע האחרון?