מה לא נאמר על משחקי הוידאו? שהם משחיתים את הנוער, שהם מעודדים אלימות, שהשחקנים מבזבזים את חייהם במשחק, ואפילו, לאחרונה, שהם גורמים לזילות המין הנשי. תמיד אנחנו כגיימרים מקבלים ביקורות כאלה בזלזול ובדחיה, אך האם יש שמץ של אמת בדבר? האם משחקי מחשב בכל זאת תורמים משהו, ולו קצת, לעובדה שבעשורים האחרונים הנוער אלים ואגרסיבי יותר? לדעתי האישית, יש להאשים את הסרטים, את סדרות הטלויזיה, את הטבע האנושי, אבל לא את משחקי המחשב.
*איני מתיימר להיות היסטוריון, אנתרופולוג, פסיכולוג, או איש מקצוע מכל סוג שהוא בנושאים המדוברים. אני סתם אדם עם שכל ישר, וטיפה ידע כללי.
אין שום ויכוח, הנוער אלים יותר. זוהי עובדה שאי אפשר להזניח, ואפילו אסור. לטענתי, הסיבה לכך היא דווקא בטלויזיה ובקולנוע, ולאחר מכן – בטבע האנושי עצמו. משחקי המחשב הם פשוט מוצר העונה על הביקוש הגובר והולך בחברה לראות ולחוות אלימות, ולא היוצר שלה.
כדי לאמת זאת, צריך בראש ובראשונה לבחון את מקור האלימות בחברה ואת התפתחותה. סוגיה זו בכלל לא פשוטה כפי שאני מציג אותה, והגורמים לאלימות בחברה מרובים ומורכבים. באופן פשטני, ניתן לראות עליה באלימות בחברות שפע מבוססות וגדולות. הדוגמא הפשוטה ביותר – רומא ותרבות הגלדיאטורים שלה. הסיבה היא לפי דעתי, שבהעדר צרות משמעותיות וזמן פנאי רב, אלימות היא בין צורות הבידור הבסיסיות שכולנו יכולים להזדהות איתן. חלק אינטגרלי מהטבע האנושי.
כעת, צריך להסתכל על ארה”ב של אמצע המאה ה-20 והלאה. מדובר בחברה שבעה מאוד כלכלית, ואנשים עם רצון לצרוך אלימות, ואפשרות לשלם על כך. את המזור הם מצאו בסדרות וסרטים אלימים, אשר מצד אחד סיפקו את דרישת הקהל, ומצד שני, יצרו מודלים לחיקוי. ילדים קטנים רצו להיות כמו רמבו, כמו ברוס לי או כמו ג’יימס בונד. אפילו שהם נלחמו ב”רעים”, הם עדיין נלחמו, ולא ממש עסקו בפתרונות דיפלומטיים.
חשוב לזכור שאותה תקופה, בארה”ב עצמה לא הייתה אלימות יומיומית. כנופיות ופשע תמיד היו חלק מהחברה האנושית, אבל הרוב המוחלט של האנשים לא היה מודע לאמת מאחורי המלחמה והאלימות. לכן, היה להם קל לאמץ אייקונים שכאלה בתור תצוגה של האמת.
ואז, אחרי שהרובים והפיצוצים הפכו לנחלת הכלל בארה”ב, ועקב כך, בעולם, הגיח לו סוג חדש של מדיה – משחקי הוידאו. תחילה הם היו נאיבים, פשוטים ובגרפיקה פרמיטיבית מאוד, אך החלו להתקדם אט אט והפכו לריאליסטיים יותר ויותר. עם המצאתו של ז’אנר ה-First Person Shooter, אשר מאפשר לשחקן לראות סיטואציות אלימות במיוחד מנקודת מבט של גוף ראשון, התחילו קריאות השבר לגבי האלימות במשחקי מחשב. העובדה – האלימות הגואה הייתה קיימת בחברה הרבה לפני.
משחקי הוידאו הלכו והתפתחו, וכך גם משחקי הקצה. עכשיו, זעקות השבר היו לגבי משחקים כמו GTA המציג פשיעה עירונית כדרך חיים, Postal המעודד שחקנים לזרוע הרס וחורבן סתמי בשכונות מגורים שקטות, Carmagedon שנותן בונוס על דריסת נשים בהריון, והרשימה ממשיכה וממשיכה. הגורם המשותף – השחקן נדרש לשחק את ה”רע”, ולא את הגיבור. ברוב המשחקים, הוא אף נדרש לפגוע להנאתו בחפים מפשע.
שאלת השאלות היא – האם אותם משחקים משנים את החברה בדומה לצורה ששינו אותה הסרטים וסדרות הטלויזיה? האם אחרי צאת משחקים שכאלה אנו עלולים למצוא את עצמינו בחברה בה פגיעה סתמית בעוברים ושבים ברחוב היא מקובלת?
לדעתי יש הבדל מהותי בין אותן צורות מדיה. ההבדל הוא בצופה\שחקן, מטבע ההגדרה. האם הצופה פסיבי, או השחקן אקטיבי? בסרטים ובסדרות, הצופה רואה את המתרחש, ניזון מדמויות שהוא מעריץ, ולאחר מכן מתפתה לחזור על מעשיהן. במשחקי מחשב לעומת זאת, השחקן הוא הפועל. אפילו אם על מרקע המחשב השחקן דרס כרגע 5 אנשים ברצף, וכל אחד מהם התפוצץ לרסיסים של דם, השחקן הוא זה שעשה את המעשה, לא אף אחד אחר. לטענתי – נורא המחזה ככל שיהיה, הוא לא יתממש במציאות משום שהשחקן לא מרגיש בצורך לשחזר את המעשה. מבחינתו – הוא כבר חווה את החוויה של לדרוס 5 אנשים, אין טעם לעשות זאת במציאות.
לכן, אנשים מקבלים השראה רבה יותר מסרטי אומנויות לחימה, מאשר ממשחקי מכות. אנשים ירצו להיות כמו טום קרוז ממשימה בלתי אפשרית, ולא כמו סאם פישר מספילנטר סל. ילדים יתחילו לדמיין שהם חיילים אחרי שיראו את הסרט Black Hawk Down, ולא אחרי שישחקו ב-Counter Strike.
את הדוגמא הטובה ביותר ניתן לראות עם סרט המרוצים – The Fast and The Furious. משחקי המרוצים וסימולציות הנהיגה הגיעו הרי לרמה גבוהה מאוד עוד לפני הסרט, ומעולם לא שמענו על מקרה של נסיעה פרועה בהשראת משחקי Need For Speed. לעומת זאת, תופעה ידועה בארה”ב ובעולם הייתה שלאחר שצעירים עזבו את בית הקונלוע עם סיום הסרט, הם נהגו בצורה פרועה ומהירה מהרגיל. חלק מהנהגים אף ניסו לשחזר את סצנות המרוצים מהסרט.
אפשר גם לסכם את כל ההבדל בעזרת מילה אחת פשוטה – Jackass.
אז נכון, ישנם מקרים ביזארים כמו הסיפור על שני אחים שהכו למוות את אחותם הקטנה בהשראת מכות מהמשחק Mortal Combat, או הסיפור על כך שהרוצחים בירי בית הספר ב-Colombine שיחקו באופן שיגרתי ב-GTA.
אך כאן נכנסת שאלת הביצה והתרנגולת: משום שמדובר מקרים מבודדים מאוד, היקש לוגי מתבקש מאוד הוא שרוצחי Colombine לדוגמא, היו מבצעים את זממם בכל מקרה, ומשחק כמו GTA היה, ללא כל פלא, משחק שהם אהבו. הסיבות לאותם מקרים חריגים נטועים עמוק בתוך החברה האנושית שלנו, או אפילו בתוך אותם אינדיווידואלים המבצעים אותם, ומשחקי המחשב הם שעיר לעזאזל נוח מאוד. בדיוק כמו לטעון שרצח בן/ בת זוג בוגד הוא תוצאה של המערכת המונוגמית והרכושנית שבה אנו חיים, ויש לאסור על אהבה או על כסף.
לסיכום, הקריאות בגנות משחקי מחשב כמעוררים אלימות בחברה הן אבסורדיות לדעתי. בנוסף לעובדה שקיימת בארה”ב הגבלה חריפה על גילאי השחקנים, שעובדת טוב הרבה יותר מאשר ההגבלה על סרטים או סדרות, משחקי המחשב הם לא איימת העולם המודרני. הם פשוט החלון שלנו לחוויות שסתם כך לא היינו חווים, ורוב הסיכויים – גם לא נרצה לחוות בחיים האמיתיים שלנו לעולם.
מדי פעם נשמעת הקריאה הסנסציונית “המחשב האישי מת!” (כשהכוונה כמובן לקיומו כפלטפורמת משחקים), לא מעט גם באתר הזה. מטרתה, מלבד עשיית גלים, היא להביע דאגה מחוסר הכדאיות הכלכלי הלכאורה הולך וגובר של פיתוח משחקים למחשב.
)
